החלטה בתיק בש"פ 8346/10

           ערר על החלטתו של בית משפט המחוזי בבאר שבע (השופט ש' פרידלנדר) מיום 28.10.2010, לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, בשל הפרת תנאי שחרור בערובה. בכך ביטל בית המשפט המחוזי החלטה של בית משפט השלום לפיה הוחמרו תנאי השחרור בערובה אך המבקש נותר משוחרר.

כתב האישום

1.        ביום 15.6.2010 הוגש כנגד העורר, הוא הנאשם 3, וכנגד שניים נוספים כתב אישום. כתב האישום מייחס לעורר שלושה אישומים ובהם עבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירת הטרדת עד לפי סעיף 249 לחוק העונשין; עבירת הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

2.        על פי האישום הראשון, ביום 8.5.2010, ברחוב נחל שורק באשדוד התפתח וויכוח בין איתמר דהן (להלן: איתמר), וארבעה אחרים לבין עובר אורח שעבר במקום באקראי בשם ולדימיר אנדרייצ'נקו-לוינשטיין (להלן: המנוח). איתמר והאחרים התקרבו אל המנוח והכו אותו. המנוח החל להימלט, ואילו איתמר רדף אחריו כשבידו סכין ודקר את המנוח מספר פעמים. כתוצאה מהדקירות המנוח נפטר. בהמשך, איים איתמר על אחד האחרים, ר.ו (קטין), שיבצע פעולות על מנת להעלים את הסכין ושיכבס את חולצתו של איתמר אותה לבש ביום האירוע - וכך עשה ר.ו. בין איתמר לבין הנאשמים קיימת היכרות מוקדמת. סמוך לאחר אירוע הרצח המתואר, החליטו הנאשמים לשבש מהלכי משפט ולפגוע בחקירת המשטרה, וזאת במטרה למנוע מהמשטרה לאתר את איתמר ולמנוע ממנה את איסוף הראיות בחקירת הרצח. העורר והנאשם 2 דיברו עם ר.ו בטלפון והורו לו להגיע למקום מסוים. משהגיע ר.ו למקום שסוכם, לא מצא שם איש ולאחר ששוחח עם הנאשם 2 החל ללכת לביתו של העורר. בהמשך, בביתו של העורר, הנאשם 2 שאל את ר.ו היכן הסכין, ביקש שישאיר את הטלפון הסלולארי שלו בביתו של העורר ואמר לו שאם ייחקר יכחיש ויאמר שלא היה "שם". באותו מעמד, העורר אמר לר.ו שיעביר לו את כל הדברים הקשורים ברצח. לאחר מכן, השלושה הלכו לביתו של הנאשם 1, שם שאל הנאשם 1 את ר.ו היכן הסכין, ולאחר שר.ו ענה, פנה אליו הנאשם 1 ואמר לו: "תשמור על הפה שלך, תחשוב על המשפחה שלו". בהמשך, העורר התקשר לר.ו והורה לו להעביר את החולצה שלבש איתמר באותו ערב, ואחר כך העורר והנאשם 1 נסעו עם ר.ו למקום בו ר.ו החביא את הסכין, ולאחר שמצאו אותה העורר לקחה עימו.

3.        על פי האישום השני, ביום 17.5.2010, כאשר הובא ר.ו לדיון בבית המשפט, פנה העורר ואמר לעורכת דינו "הנה זה גם אחד שפתח עליי". לאחר מכן, העורר פנה לר.ו ואמר לו "יא קוקסינל, יא מלשן, אני אזיין אותך". על פי האישום השלישי, ביום 24.5.2010, במסגרת בש"ע 36372-05-10, קבע בית משפט השלום באשדוד (השופטת נ' שמואל-מאייר) כי המשיב ישהה בתנאים מגבילים ובין היתר במעצר בית מלא בביתו באשדוד עד ליום 24.6.2010. ביום 1.6.2010, בשעה 10:00 או בסמוך לכך שהה העורר ברחוב סטרומה באשדוד, מחוץ למקום מעצר הבית. 

ההליכים בעניינו של העורר

4.        ביום 16.5.2010 נעצר העורר בגין חשד לביצוע עבירות של שיבוש הליכי משפט, קשר לפשע ופציעה שלא כדין בזיקה לאירוע הרצח המתואר. מעצרו הוארך פעמיים עד ליום 24.5.2010. ביום 24.5.2010 בית המשפט (השופטת נ' שמואלי-מאייר), ב-בש"ע 36372-05-10, הורה על שחרורו של העורר למעצר בית (ללא פיקוח) בתנאים מגבילים. עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים במסגרתו בקשה להאריך את התנאים שנקבעו לשחרור עד לתום ההליכים נגד העורר. 

5.        ביום 15.6.2010 התקיים דיון בבקשה, אותו דחה בית המשפט ליום 16.6.2010. בדיון מיום זה בית המשפט הורה על מינוי סניגור לעורר ולנאשם 2. בנוסף, ביחס לנאשם 1, הורה בית המשפט על הקלת תנאי שחרורו - במובן זה שהנאשם 1 לא יהיה נתון במעצר בית אך יעבור להתגורר בנתניה. ביחס לעורר ולנאשם 2 נדחה הדיון ליום 21.6.2010. ביום 27.6.2010, בשל כך שהנאשם 1 הפר את תנאי שחרורו על ידי כך שיצא ללא אישור לטיפול רפואי, הוא הוחזר למעצר בית בפיקוח ערבות. בעקבות בקשה שהוגשה ביום 28.7.2010 החליט בית המשפט על החזרת הנאשם 1 לנתניה מפאת חלוף הזמן ובשל כך שבמהלך החודש מאז ההחלטה האחרונה לגביו, לא הפר את מעצר הבית. 

6.        ביום 21.6.2010 ביטל בית המשפט את תנאי מעצר הבית ביחס לנאשם 2 מכיוון שמעצר הבית שהוטל קודם לכן פג עוד בטרם עתרה המשיבה להאריכו. ביום 29.6.2010, לאחר ששמע את טענות הצדדים הורה בית המשפט (השופט ג' גדעון) על הארכת התנאים המגבילים ביחס לעורר, הכוללים גם מעצר בית ללא פיקוח ואיסור על יצירת קשר עם המעורבים בפרשה, אך התיר לו לצאת לעבודה בעמותה שהוצעה על ידו (עניין זה לא יצא לבסוף אל הפועל). החלטתו נומקה בכך שקיימות ראיות לכאורה, בכך שחלקו של העורר היה גדול מזה של הנאשם 2 ומיוחס לו גם איום על עד. בית המשפט הוסיף כי חשש להשפעה על עדים כשלעצמו מקים עילת מעצר. כן ציין בית המשפט כי יש קושי גדול יותר לתת אמון בעורר, לאחר שעבר לכאורה עבירה של הפרת תנאי שחרור. ביחס לנאשם 2, נוכח חלקו הקטן יחסית באישומים, נוכח היותו קטין ללא עבר פלילי ונוכח כך שמזה 20 ימים היה משוחרר בתנאים שלא כללו מעצר בית, ולא הפר את התנאים - הורה בית המשפט שיושאר בתנאים שנקבעו לו ביום 21.6.2010 - דהיינו שחרור בתנאים מגבילים ללא מעצר בית.

7.        ביום 18.10.2010 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של השופט גדעון. בבקשה ציינה המשיבה כי ביום 10.10.2010 נעצר העורר באשדוד, לאחר שיצא לכאורה ממעצר הבית בניגוד להחלטת בית המשפט. כן צוין בבקשה כי ביום 17.10.2010 נעצר שוב העורר באשדוד לאחר שיצא בשנית ממעצר הבית בניגוד להחלטת בית המשפט. לאור האמור, טענה המשיבה בבקשה כי העורר הפר את תנאי השחרור, ובאופן בוטה. לכן, העורר הוכיח שאין לתת בו אמון ויש לעצרו עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום דן בבקשה, וביום 20.10.2010, קבע כי ישנן ראיות לכאורה המבססות את טענת המשיבה ביחס לכך שהעורר הפר את תנאי שחרורו בפעם השנייה, ולגבי ההפרה הראשונה לא היתה מחלוקת. לאור זאת, ומאחר שמדובר בהפרה שנייה תוך שבוע בלבד ובהעדר מחלוקת לעניין ההפרה הראשונה, הורה בית משפט השלום על הוספת רכיב פיקוח למעצר הבית. ביום 27.10.2010 הורה בית משפט השלום על שחרור העורר למעצר בית בביתו ברח' הדס 10/15 באשדוד, המלווה בפיקוח של ערב 24 שעות ביממה. כן הורה שהעורר יחתום על ערבות מחודשת וערבות צד ג' של הערב. שאר התנאים - איסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון בימ"ר לכיש - נותרו על מכונם. לבקשת המשיבה ההחלטה עוכבה לצורך הגשת ערר. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. 

החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערר

8.          ביום 28.10.2010 התקיים דיון בערר המשיבה. לאחר ששמע את טענות הצדדים, קיבל בית המשפט המחוזי (השופט ש' פרידלנדר) את הערר וההורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטה קבע כי במסגרת העיון החוזר ניתן היה לעצור את העורר ולא רק להחמיר בתנאי השחרור כיוון שהבקשה שהוגשה עם כתב האישום היתה למעצר ולשחרור. בית המשפט הוסיף כי לטעמו ספק האם העבירות נשוא כתב האישום מתיישבות מלכתחילה עם מתן אמון במבצען שיציית להוראות חוקיות. על כן, המשיבה נתנה מלכתחילה אמון רב בעורר כשהסכימה לשחרורו בתנאים מגבילים. ואולם, כגודל האמון שניתן בו, כך גדלה חובתו של העורר למלא בדקדקנות את התנאים המגבילים. אין להתיר מראש הפרות "קלות" של תנאים מגבילים, ללא כל נסיבות שעשויות להצדיקן. בית המשפט קמא התייחס גם לטענת ההפליה בין העורר לבין הנאשם 1, שכאמור לעיל הפר פעם אחת את תנאי מעצרו אך לא נעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קמא בהקשר זה קיבל את טענות המשיבה לפיהן חלקו של הנאשם 1 קטן מזה של העורר בפרשה וכי לא ייחסו לו הפרות של החלטת השחרור במסגרת תיק הרצח. מאחר שקיים אצל העורר רצף התנהגויות אשר מגלות אי כיבוד הוראות חוקיות וניסיון לשבש הליכים, קיבל בית המשפט את ערר המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שבפניי.

הערר הנוכחי

9.       העורר טען כי שגה בית המשפט קמא בכך שהורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.   שכן, בכך התעלם בית המשפט מהעובדה כי טרם מעצרו הוא שהה במעצר בית במשך 5 חודשים, מבלי שהפר את התנאים שהוטלו עליו. נסיבות אחרות שלא נשקלו הן העובדה כי העורר עמד באופן דווקני בתנאי המהותי של אי יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, ואת העובדה שבית המשפט התיר באופן עקרוני לעורר לצאת לעבודה (ובקשה לעיון חוזר עמדה על הפרק לאחר שנמצא עבורו מעסיק).  כן לא ביצע עבירה נלווית להפרת מעצר הבית, ובכל מקרה ההפרה הייתה טכנית ונמשכה דקות ספורות. בכל מקרה, על בית משפט קמא היה לשקול ולהעדיף את הידוק מעצר הבית, למעצר בית עם פיקוח כפי שהורה בית משפט השלום על פני מעצר ממשי. עוד טען העורר כי  לפי סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, כאשר עסקינן במשוחרר בערובה, רשאי בית המשפט להורות על מעצרו כאשר הופרו תנאי הערובה והתגבשה עילת מעצר. לטענת העורר, מכאן ניתן ללמוד כי סעיף זה מחייב קיומה של עילת מעצר עצמאית פרט להפרה. על כן, שגה בית המשפט קמא בכך שלא בחן האם התגבשה עילת מעצר מהותית, שכן בחלוף 5 חודשים ובלא שנוצרו נסיבות חדשות, נדמה כי עילת השיבוש כבר פגה.

10.     כן נטען, כי בית המשפט קמא לא נתן משקל לטענות העורר בדבר הקושי בראיות המשיבה ביחס להפרה השנייה, מיום 17.10.2010 ולמחדל החקירה כיוון שלא נחקר עד אליבי חיוני להוכחת חפותו של העורר. העורר הוסיף וטען כי בית המשפט קמא לא התייחס לכך שהמעורבים בפרשה, ובכללם הנאשמים 1 ו-2, לא הושמו במעצר בית. כן טען העורר להפליה בינו לבין הנאשם 1. לטענתו, שגה בית המשפט קמא בקבלו את טענת המשיבה לפיה הפרת תנאי השחרור של הנאשם 1 לא נעשתה במסגרת תיק הרצח, ואילו הפרתו של העורר נעשתה במסגרתו. שהרי, כך טען העורר, הן לו עצמו והן לנאשם 1, לא מיוחס קשר לאירוע הרצח.  העורר טען גם כי היה מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות - בגילו הצעיר ובכך שזהו מעצרו הראשון. גם עברו הפלילי אינו מצדיק מעצר שכן לעורר רישום פלילי ללא הרשעה, והרשעה אחת משנת 2007. בנוסף, המשפט עתיד להימשך זמן רב, כיוון שכל הנאשמים כפרו במהלך חקירותיהם וכי בשלב זה נמצאים הצדדים בשלב זה בטיעון טענות מקדמיות בלבד. לבסוף, טען העורר כי מעצרו הנוכחי קשה עבורו וכי בו די כדי להרתיעו. כמו כן, טען כי החלטת בית משפט השלום ביחס לתנאי שחרורו מידתית יותר. והוא ביקש לשחררו בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום.

דיון והכרעה

11.      לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, והיא מקובלת עלי, למעשה מדובר בשלוש הפרות - זו הנזכרת בכתב האישום, ההפרה הראשונה מיום 10.10.2010 (בה מודה העורר) וההפרה השלישית מיום 17.10.2010 לגביה ציין בית משפט השלום כי יש ראיות לכאורה. למספר כה רב של הפרות אין להתייחס בסלחנות. כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי. שותפה אני גם להערותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן ספק אם היה מלכתחילה מקום לשחרור עם הגשת כתב האישום. העורר מפגין שוב ושוב זלזול מופגן בחוק ואין ליתן לו להמשיך להסתובב חופשי.

12.      הערר נדחה.

           ניתנה היום, י' בכסלו, תשע"א (17.11.2010).